השופט ר. שפירא [אב"ד]:
ההליך בתמצית:
תדיר גן (מתכת) בע"מ (להלן: " החברה" או "תדיר גן") וכור מתכת בע"מ (להלן ביחד: " העוררות") הגישו ערר בו הן מבקשות לקבוע כי הצווים שהוצאו ע"י נציב המים (כתוארו אז, להלן: " הנציב") ע"פ סע' 20יח וסע' 20ז' לחוק המים, התשי"ט- 1959 (להלן: " חוק המים") הינם חסרי תוקף משפטי ולא הייתה ואין כיום גם חובה על העוררות לפעול על פיהן. לחילופין, מבקשות העוררות לקבוע כי הנציב היה מנוע מלהוציא את הצווים ומלהטיל עליהן חיוב כלשהו הנובע ממעשים או מחדלים של המפעל אשר נעשו תחת פיקוח ו/או הנחייה לקויה של הנציב, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות, והאגף לאיכות הסביבה של עיריית חולון (להלן יחדיו: " הרשויות המפקחות"), זאת עקב העובדה שהן פיקחו באופן פעיל בכל הזמנים הרלוונטיים על פעילות המפעל של החברה והנחו אותה באופן שוטף בתחום מניעת זיהום המים והקרקע וניטרו במהלך כל השנים את מי השתייה באזור. לחילופי חילופין, העוררות מבקשות לקבוע כי אם יהא תוקף כלשהו לדרישת הנציב הרי שהחובה למלא אחר הצווים חלה על תדיראן בע"מ או/ו על הנאמן או/ו על דנישרא בע"מ, שהינה בעלת המקרקעין או/ו על בעלי המניות או/ו על מי ששימשו כנושאי המשרה בחברה לפני מכירת מניותיה לכור מתכת בע"מ ע"י הנאמן, ולא על החברה או/ו בעלי המניות או/ו נושאי המשרה בה כיום. בנוסף על כך, מבקשות העוררות להורות למשיבים לגלות כל מידע וכל מסמך המצויים בידיהם, לאפשר להם עיון בהם וצילומם.
בהמשך, הגישה כור מתכת בע"מ בקשה למחיקתה מן הצו לתיקון המעוות.
העובדות המפורטות בערר:
כאמור, בפנינו בקשה לביטול הצווים, ככל שהם מופנים כנגד העוררות, עקב פגמים בהוצאתם. יובהר כי לא נשמעו בפנינו ראיות ובהתאם מדובר בהחלטה המבוססת על הצווים ועל עובדות שאינן שנויות במחלוקת.
צו ראשון לתיקון המעוות הוצא ביום 1.9.03 והופנה לחברת תדיר גן, והצו השני ביום 8.1.06 שהופנה בין היתר אל תדיר גן וכור מתכת בע"מ (להלן: " הצווים"). הצווים מתייחסים למגרש הממוקם בלב אזור תעשייה בחולון (להלן: " המגרש"). המגרש היה שייך לחברת תדיראן בע"מ אשר נשלטה ע"י כור תעשיות בע"מ. במשך עשרות שנים ועד לשנת 1990 פעל במגרש הנ"ל מפעל בשם תדיראן מתכת אשר היה בבעלות תדיראן בע"מ ואשר עסק, בין היתר, בציפוי מתכות. בשנת 1990 נמכר המפעל ע"י תדיראן בע"מ לחברת תדיר גן. זו המשיכה בפעילות של המפעל, לרבות ציפוי מתכות, כשהמגרש המשיך להיות בבעלות תדיראן בע"מ. בינואר 2001 נסגר קו ציפוי המתכות של המפעל, וב-2002 נמכר שטח המפעל לחברת דנישרא בע"מ. בפברואר 2002, ולאחר שקרסה החברה מונה רו"ח אלי שפלר לנאמן להסדר נושים שלה (להלן: " הנאמן"). הנאמן הפעיל את המפעל עד נובמבר 2002. במועד זה נרכשו מניותיה של החברה ע"י כור מתכת בע"מ בהתאם לצו בית המשפט. ביוני 2003 העבירה החברה את המפעל לקריית שמונה והחזירה את החזקה במבנה המפעל ובמגרש לבעלי המגרש- חברת דנישרא בע"מ. ובתאריך 12.10.04 מכרה כור מתכת בע"מ את מניות השליטה בחברה לחברה אנגלית.
תדיר גן הגישה ערר על הוצאת הצו הראשון כנגדה במסגרת וע 916/03, ערר זה נמחק לאחר שהוצא הצו השני והוסכם כי העוררות יהיו רשאיות להעלות בערר שבפנינו כל טענה שניתן היה להעלות גם בערר הראשון שהוגש בו"ע 916/03 הנ"ל.
תמצית טענות הצדדים:
ראשית טוענות העוררות כי הצו הראשון מופנה כלפי "תדיר גן", בעוד שאין תאגיד בשם זה, בנוסף שיש מספר חברות שבשמותיהן כלולה המילה "תדיר גן", מכאן שיש לבטל את הצו מעיקרו. עוד נטען שהנציב לא ייחס לכור מתכת בע"מ כל אחריות לנעשה בשטח ועל כן לא ברור מדוע הופנו הצווים גם כלפיה.
לשיטתה של תדיר גן, היא הייתה יכולה פוטנציאלית לגרום לזיהום לכל היותר במהלך התקופה בין 1990-2000 כאשר בינואר 2001 נסגר קו ציפוי המתכות של המפעל, אשר יש בו פוטנציאל של זיהום קרקע ומים. מאידך, בעת היותו של המפעל בבעלות תדיראן בע"מ, תקופה ממושכת קודם לכן, עסק המפעל בציפוי מתכות. תדיראן בע"מ ידעה היטב את מהות תהליכי הייצור של המפעל. מכאן שהיא איננה " הגורם המזהם" ע"פ חוק המים, ומשלא הרימו המשיבים את הנטל והצליחו להוכיח שהיא הגורם המזהם הופעל סע' 20ז' לחוק הנ"ל בחוסר סמכות. בנוסף נטען כי כבר במעמד רכישת המפעל סגרו רשויות הבריאות את באר מי השתייה "חולון 8" הממוקמת באותו איזור תעשייה (להלן: " חולון 8") עקב מציאת ריכוז גבוה של מתכת הכרום במי השתייה, כך שאין ספק כי הקרקע והמים בכל אזור התעשייה היו מזוהמים כבר במועד הרכישה. כך, סוברת תדיר גן כי חברת דנישרא בע"מ רכשה את המגרש בשנת 2002 בידיעה ברורה שיש זיהום בכל המתחם.
עוד נטען כי הצו הראשון הוצא כנגד תדיר גן בחוסר תום לב או/ו חריגה מסמכות לאחר שזו איננה שוכנת כבר במקום והיא העבירה את המפעל לצפון הארץ והחזירה את החזקה במקרקעין לחברת דנישרא בע"מ. כל זאת לאחר שבמשך עשרות שנים נמנעו הרשויות מלבצע סקר קרקע ומים או/ו לדרוש מתדיראן בע"מ או/ו מן תדיר גן לבצע סקר כנ"ל. נטען שהנציב פעל מחוסר סמכות משהטיל על החברה לקיים בעצמה חקירה ובדיקה (דבר הכרוך בהוצאות עצומות), במקום שהוא יבדוק בעצמו את דבר הזיהום ומקורו, דבר שהינו מנוגד לעקרון החוק והזכות להימנעות מהפללה עצמית. בנוסף גם נטען שכוונת המחוקק הייתה להסמיך את הנציב לטפל בזיהום מים המתרחש בהווה, להבדיל מזה שאירע בעבר והסתיים זה מכבר, ובהוצאת צו כלפי מי שמחזיק בעת מתן הצו במקרקעין, כך הנציב לא עמד בתנאי הסף שבסע' 20ז' לחוק המים.
מעבר לכך נטען כי הצו אינו חוקי, לא מפורט די ולא קובע את אחריותה של החברה לזיהום, כך לא ניתן להבין מי הביא לידיעתו של הנציב שהתגלו סימני זיהום מי תהום בקרבת המפעל, איך הובא לידיעתו דבר זה, וכן בלשונו של הצו כי נוצר זיהום ככל הנראה עקב פעולת הייצור במפעל שכללה ציפוי מתכות אין קביעה ברורה ביחס לאחריותן של העוררות.
העוררות גם טוענות כי דרישות דומות לא הופנו כלפי מפעלים אחרים הפועלים במקום מזה עשרות שנים, והעוסקים בין היתר בציפוי מתכות, כאשר בצו מצוין מפורשות כי החברה אינה היחידה אשר פעלה באזור המזוהם, ומנגד לא ניתנה כל אסמכתא לכך שמפעלים אלו אינם הגורמים המזהמים. אשר על כן, יש לבטל את הצווים משום שיש בהם משום אכיפה סלקטיבית, כאשר אכיפה בררנית פוגעת בשוויון בפני החוק.
העוררות טוענות עוד שהנציב הפעיל את סמכותו כאמור למעלה מכ-13 שנים לאחר שנודע לו אודות זיהום המים באזור, אשר בעקבותיו סגרו הרשויות המפקחות את "חולון 8". שיהוי זה יש בו כדי לבטל את הצווים. כמו כן מוסיפות העוררות שגם בעת מתן הצו הראשון נמנעו המשיבים מלנקוט כל פעולה כנגד בעלי הקרקע ומי שהפעילו בה את המפעל עד 1990. ואף מאפשרים את השכרת הקרקע לתדיר גן ללא כל התראה על כך. לעניין זה עוד נטען כי כתב התשובה לערר הוגש רק כארבע שנים אחרי הגשת הערר במתכונתו המקורית.
טוענת תדיר גן כי מאז שרכשה את המפעל (בשנת 1990) הוא היה נתון לפיקוחם של הרשויות המפקחות, אשר ביקרו בו מספר פעמים מידי שנה ובדקו ווידאו, בין היתר, שהמים המוזרמים ע"י המפעל למערכת הביוב העירונית עומדים בדרישות החוק. כל התנהלותה של תדיר גן בכל הנוגע לחומרים מסוכנים ו/או מזהמים שהיו חלק מתהליכי היצור שלה נעשתה אך ורק לפי ההוראות וההנחיות שקיבלה מעת לעת מהרשויות המפקחות כאמור. עוד נטען שבשנת 1993 הונפק למפעל כחוק רישיון עסק לצמיתות ע"י עיריית חולון אשר בדקה גם היא את הצעדים אשר ננקטו ע"י המפעל למניעת זיהום, וכן הונפק לו רישיון רעלים.
כור מתכת בע"מ עותרת למחיקה על הסף של הערר בכל הנוגע אליה. טוענת היא שרכשה את מניות תדיר גן, כשנתיים לאחר שהמפעל שלה הפסיק לעסוק בציפוי מתכות, בנובמבר 2002 מידי הנאמן כשהיא נקייה מכל חוב, שיעבוד, התחייבות, אחריות, או זכות של צד ג' כלשהו, כך שהסכום ששולם הוא עבור נכסי החברה הנקיים מחובות וחיובי העבר. בנוסף, גם מהסכם המכר אשר אושר ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב, עולה כי החבות בגין התקופה שלפני מועד העברת החזקה במפעל לידי כור מתכת בע"מ חלה על הנאמן. עוד לטענתה, אם הייתה יודעת על פוטנציאל כלשהו של זיהום לא הייתה רוכשת את מניות החברה. משהרשויות המפקחות ידעו על דבר הזיהום וכן חברת דנישרא בע"מ, כפי שמסתבר בדיעבד, ולא סיפרו זאת לכור מתכת בע"מ, מנועות הן מלהטיל עליה כל אחריות שהיא.
עוד טוענת כור מתכת בע"מ כי טרם הרכישה ביצעה בדיקת נאותות במסגרתה בחנה את תוצאות הבדיקות שנערכו באופן שוטף ע"י הרשויות המפקחות לאחר סגירת "חולון 8", וכן בדקה את רישיונות העסק ואת היתר הרעלים. כך, לשיטתה, לא ידעה דבר אודות הזיהום, והרכישה בוצעה בהבינה שאין כל חשש לזיהום כלשהו. כך שהנציב וכל אחת מן הרשויות המפקחות מנועות מלהטיל על העוררות כל חיוב שנובע ממעשיהן או מחדליהן בעת פעילותיהן בהתאם להנחיית הרשויות כאמור.
בנוסף לכך, טוענת כור מתכת בע"מ כי ביוני 2003 החזירה החברה את החזקה במבנה המפעל ובמגרש לחברת דנישרא בע"מ (בעלי המגרש) והעבירה את המפעל לקריית שמונה. מכאן שמשך פעילות המפעל לאחר רכישת מניותיו ע"י כור מתכת בע"מ הינו כ-6 חודשים בלבד באותו האתר. זאת כאשר המפעל אינו עוסק כל אותה העת בציפוי מתכות, וכאשר ישנם מפעלים אחרים הפועלים באזור העוסקים, מזה עשרות שנים, בציפוי מתכות, תהליך אשר יש בו פוטנציאל לזיהום מים/קרקע.